תפילתו הנואשת של משה וסירובו של ה': הפרשה פותחת בתיאור מפורט של תחינת משה להיכנס לארץ, תוך שימוש בשפה של בקשה, התחננות וזכות אבות. סירובו של ה' מלמד אותנו על גזרות שאין להשיבן ועל חשיבות קבלת הדין, גם כאשר הוא קשה ומאכזב. יחד עם זאת, תפילתו של משה משמשת דוגמא לכוחה של תפילה ולחשיבות הקשר האישי עם הבורא, גם כאשר הבקשה אינה נענית כפשוטה. הסירוב גם מרמז על תפקידו הייחודי של משה כמנהיג שהביא את העם עד שערי הארץ, אך תפקיד הכניסה וההתנחלות מוטל על יהושע.

חזרת עשרת הדיברות בפירוט נוסף: החזרה על עשרת הדיברות בפרשת ואתחנן, לאחר שנאמרו כבר בפרשת יתרו, מדגישה את מרכזיותם של דיברות אלו באמונה ובחיי היהדות. השינויים הקלים בין הנוסחים השונים מעוררים דיונים פרשניים עמוקים ומלמדים על הרבדים השונים של כל דיבר. למשל, ההבדל בנימוק לשמירת השבת ("זכור את יום השבת לקדשו" לעומת "שמור את יום השבת לקדשו") מלמד על שתי פנים של מצוות השבת: זכירה של בריאת העולם וזיכרון יציאת מצרים.

הציווי על אהבת ה' בכל לב ובכל נפש ובכל מאוד: פסוק מרכזי זה ("ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך") מהווה את יסוד האמונה היהודית ומצביע על המחויבות המוחלטת של האדם כלפי בוראו. הפרשנים מרחיבים בביאור המילים "בכל לבבך" (בשני יצריך), "בכל נפשך" (אפילו עד מסירות נפש) ו"בכל מאודך" (בכל ממונך), ומלמדים על דרכים שונות ומגוונות לביטוי אהבה זו בחיי היום-יום.

הציווי על קריאת שמע ולימוד התורה לבנים: הציווי על קריאת שמע ("שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד") הוא הצהרת האמונה המרכזית בייחודו של ה'. הציווי לשנן את דברי התורה וללמדם לבנים ("ושיננתם לבניך ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך") מדגיש את חשיבות העברת המסורת מדור לדור ואת החובה להפוך את לימוד התורה לחלק בלתי נפרד מחיי היום-יום.

האזהרה מפני עבודה זרה והדבקות בה': משה מזהיר את העם מפני הפיתוי של עבודה זרה לאחר כניסתם לארץ, ומדגיש את ייחודו וגדולתו של ה'. הוא קורא להם לדבוק בה' וללכת בדרכיו, ומבטיח להם שכר טוב אם ישמרו את מצוותיו. אזהרה זו רלוונטית גם לימינו, ומזכירה לנו את הצורך להיזהר מפני השפעות חיצוניות העלולות להרחיק אותנו מהדרך הנכונה.